<h1>ספר עזרת נשים — שער שלישי</h1>
<h2>דף קסד:</h2>
ומאשר בא מעשה לידינו על גט שכיב מרע שהיה זמנו מאוחר, אזכור מה שקרה ומה שכתבתי בו אני ומה שעשינו מעשה עליו. מעשה היה במקום תחנותי מגדול שילון, בשנת הדבר, שנת המאה ועשרים ואחת ליצירה, והנה בחור אחד היה בן דון משה בר' נתן ד'אלאנצון נפל למשכב, וצוה לסופר לכתוב גט לאשתו כדי שלא תזקק ליבם. ונכתב הגט ונחתם בעדים כשרים ונתן בידה, ומעשה בית דין כבר נעשה עליו. ואחר כן נמצא טעות בזמן הגט שבמקום עשרים ואחת, כתב הסופר עשרים ושתים. ואחד מאנשי הדור אמר כי הגט היה מאוחר, והיה רוצה לפסלו על כל פנים, ושלח אלי כתביו אבי הבת הוא (הנעלה בונגודאש דון) הנעלה דון שלמה בונגודאש קאייל, להשכילו דעתי, ושלחתי לו תורף קונדרס קטן הולדתי על זה כאשר אכתוב עתה, וכאשר הייתי בעיר אויניון שהייתי שונה ומלמד שם בישיבת התלמידים, עשינו מעשה בית דין שני, אני ושני חכמים גדולים משם, בפני כל גדולי קהל אויניון, היו יותר מארבעים במעמד ההוא. והתרנוה להנשא. כמו שנה אחת אחר קבלת הגט, כי נתאחר הדבר, לסבת המתנגד היה שולח כתביו לחכמי צרפת וברצלונאה וזולתם.
וזהו תורף מה שעלה בדעתי על זה המעשה ושלחתי הכל בכתב מידי לאבי הבת הרשום, ונראה לגדולי חכמי אויניון, אנכי הצעיר בבית אבי והדל באלפי. גם אני לא אחשך פי, כי אראה שמי מרום דברי הגאונים, אשלי רברבי בדת צור מחזיקים, בדבר גט מאוחר דשכיב מרע, יש מהם לפסול נוטים, גוזרים גזרות ופוסקים. ומהם מראים כחה דהתירא ומביאים ראיות גלויות, על הראשונים חולקים, והמקל לו יגיד לו אמרים נכוחים ודברים צודקים, מי ראה אלו יוצאים בחסן חצים, ולא יצא גם הוא בצבאותם, ומי האיש אשר לא יקים, תרן שכלו לפרש נס דעתו וכונתו במה שפלפל ולהסיר מעיני בינתו דוקים, להאיר כל מחשך יחשיך במקרים קרים לנמצא למסופקים, ולרמוז רמז מה שמץ דבר נשמע בו למשכילים להבין בהשתכלות מעט מספיקים, ומי אני ומי ביתי ליכנס בין הרים גבנונים וחזקים, כל חשך טמון לפניהם לאור ומי חכמתם על יושבי חלד יוצקים, יפוצו מעיינותם חוצה, ישקו העדרים לבעלי הקנינים, מזן אל זן מפיקים. אולם הציקתני רוח בטני, על דבר מעשה קרה במגדול שילה באהלי צדיקים, נתן גט שכיב מרע לבת האיתנים, ערב שבת עם חשיכה, ויהי הם מריקים, צרורות כספיהם, ממשמשים בכליהם, לצאת לקראת כלה נזקקים. בראותם כובד חליו, עודנו מדבר דבור בריא. וימהרו לסופר לכתוב, וכתב הגט כתקון חכמים והדברים עתיקים, זולת זמן שנת הפרט איחר הסופר מהיר, ובמקום עשרים ואחת כתב עשרים ושתים, כי היו זמותיו נתקים. על שתכפוהו אבליו בעת ההיא לתקף הדבר היה שם בין חלשים ומוצקים. וזאת היתה סבת שגגתו (ואמות) [ומאומת] זה אצלי ונודע בשערים ובשוקים. גם עדי מסירה וחתימה, בקריאת הגט קודם נתינה ואחר נתינה, עמדו מבוהלים ודחוקים. לעת ערב והנה בלהות הכנסת כלה, בשנוי זמן השנה לא היו מדקדקים. מצורף לחסרון לא יוכל להמנות, מאוהביהם וקרוביהם היו נאנחים ונאנקים. ולולי זה זאת לא זאת הן המה היו יודעי דת ודין לא מידיעת פרט זמן היצירה מבולקים, ואם מספרי מחמדיהם בקקום בוקקים, גם חותמי הגט לא נפל מהם דבר חשבון המהלכות ותקופות וגימטריאות, ומולד אמתי, ולקות המאורות, וחכמת הכוכבים לבטלמיוס ותלמי, ואשר יסדו המתאחרים וחקקו מחוקקים. ובהלחמם במלחמתה של תורה זיקוקין דינור מפומהון נפקין, תבל האירו ברקים. ומי האיש הירא, המאומת אצלו זה, ולא תפול לו האמת במקרה, יחשה ולא לדבר, יהיו רעיו משתוקקים. לכן אחוה דעי אף אני, ואם לבגד הזמן נתקו מורשי לבבי מפני חמת המציקים. לא כמורה הוראה לבא ונמלך וכמתלהלה היורה זיקים, אך כמזכיר לעצמי מאשר הורוני רבותי, לא כחוגר מזיח אפיקים נהרי נחלי דבש וחמאת אמרי יושר קדמוני ורבותינו הקדושים יעבורו רצון ושוב רצים ושבים ויבאו פתחי נדיבים.
תנינן בגיטין בהמביא תניין [י"ז ע"א] גבי משנת נכתב ביום ונחתם ביום, נכתב בלילה ונחתם בלילה, נכתב בלילה ונחתם ביום כשר. נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. ור' שמעון מכשיר, שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין. חוץ מגיטי נשים. ע"כ לשון המשנה. איתמר מפני מה תקנו זמן בגיטין, ר' יוחנן אמר משום בת אחותו, ר' שמעון בן לקיש אמר משום פירות, קסבר ר' יוחנן יש לבעל פירות עד זמן נתינה, ומשום הכי לא אמר כר' שמעון. וקסבר ר' שמעון אין לבעל פירות משעת נתינה, וזנות לא שכיחא, ומשום הכי לא אמר כר' יוחנן. ובאור זה מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטי נשים הא לאו לגוביינא קאי, דבשלמא שאר שטרות קיימי לגוביינא, וצריך לכתוב בו זמן מאימת קא גבי (גוביה). אלא גט (מאי) [מי] קאי לגוביינא, דלכתוב ביה זמן. דאע"ג דתנן [כתובות פ"ח ע"ב] הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. מכל מקום אינה גובה מזמן הגט, אלא מזמן הנשואין היא טורפת. ועוד דעיקר הגט לא לגוביינא עביד אלא להתירה לעלמא, ולגופו של גט למה תקנו לו זמן. ר' יוחנן אמר משום בת אחותו, שאם זנתה תחתיו ויאמר כבר גרשתיה ויחפא עליה כדי שלא תתחייב בחנק. וכדאיתה בירושלמי [גיטין פ"ד ה"ג] מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזנתה עד שהיא אשתו, עמד וגרשה ומקדים זמן הגט, אמר מוטב תדון כפנויה ולא תדון כאשת איש. וקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. הילכך זמן אינו מעלה ומוריד לגבי פירות, דכי אתיא למיטרף, אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידיך, ואי לא מייתא ראיה לא טרפא כלל. ר' שמעון בן לקיש אמר משום פירות. דפירות שכיחי, וזנות לא שכיחא. ואפסיקא הלכתא בהדיא כר' יוחנן לדעת הר"ם [גירושין פ"א הכ"ד] והרי"ף ושאר גאונים, וידוע ליודעים מה שפסק הר"ם בהלכות גרושין פרק ראשון [הכ"ה] בגט מוקדם ומאוחר שפסול. ונתפרסם אצל החכמים השגת הראב"ד [שם] אותו בגט מאוחר. זה לשונו. א"א טעה במאוחר שהוא כשר להנשא בו, ולא תימא לזמן הגט אלא מדקיימה גיטא בב"ד, או שנתנו לה בעדים, ולא הזכירו לה איחור הזמן מותרת להנשא מיד. לפי שאינו יכול לקלקלה. ואומר אני שאוכל פירותיה עד אותו זמן, ואינה גובה כתובתה עד אותו זמן, שלכך אחרו וכמי שהתנה עמה הוא. וכל הפוסל גט מאוחר מפריז ומפסיד ותועה, ואלו היה פסול עד שהשיב רבי את ר' חנינא בן גמליאל בשטר מאוחר שהיה יכול לתרץ קסבר אין כותבין שובר, ישיב עליו מגט שלא יוכל לתרץ, אלא שמע מינה לדברי הכל כשר. אני הוא המזכה, ומזכה אני במקומי, שאם היה פסול לא לשתמיט תנא ולתנייה ולימא ובגיטין בין מוקדם בין מאוחר פסול, כדקא מפליג בפרוזבל. עכ"ל הראב"ד.
ובאור זה תנן התם בריש פרק בתרא דבבא בתרא [ק"ס ע"א] גט פשוט עדיו מתוכו. מקושר עדיו מאחוריו, פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עדיו מתוכו, שניהם פסולין, ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט וכו'. וגבי מימרא דר' חנינא תנינן בגמרא [שם קס"ד ע"א] השיב רבי לדברי ר' חנינא בן גמליאל, והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה, פשוט מלך בן שנה מונין לו שנה, שתים מונין לו שתים. מקושר מלך שנה מונין לו שתים, שתים מונין לו שלש. וזימנין דיזיף ליה זוזי במקושר ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה. ואמר ליה הב לי שטראי. ואמר ליה אירכס לי, וכתב ליה תברא, וכי מטי זמניה משוי ליה פשוט. ואמר ליה הכי השתא הוא דיזפת מנאי. והשיב לו ר' חנינא קסבר אין כותבין שובר. ובאור המשנה, גט פשוט, כעין גיטין שלנו עדיו מתוכו. מקושר שהיו עושין הכהנים, שהיו כועסין על נשותיהן, כדי שיתאחרו הרבה, ואולי לא יגרשו נשותיהן שהגרושה נאסרת להם. עדיו מאחוריו, כלומר שהעדים היו חותמין בין קשר לקשר, ואם חלפו הענין שהעדים חתמו בגט פשוט מאחוריו, ובמקושר מתוכו, שניהם פסולין. שלא נעשו כדין וכהלכה וכתקון חכמים. ושנוי המטבע שטבעו חכמים בגיטין, ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, שהרי אין בו תקלה כלל, שלרצונו יוכל לעשותו פשוט בקריעת התפירות, אמנם גט פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול. לפי שלא יוכל לעשותו מקושר, והוה ליה מוקדם, שהרי פשוט מלך בן שנה מונין לו שנה, שתים מונין לו שתים, ומקושר מלך בן שנה מונין לו שתים, והרואה בגט פשוט שכתוב מאחוריו שתים, יחשוב שיהיה שנה ראשונה, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. והשיב רבי לר' חנינא דאמר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, כי יוכל לעשותו פשוט. לדבריך נמי יש תקלה של גט פשוט מלך שנה מונין לו שנה מלך שתים מונין לו שתים, מקושר מלך שנה מונין לו שתים, וזימנין דיזיף מיניה בשטר מקושר, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה, ואמר ליה הב לי שטראי, ואמר ליה אירכס וכתב ליה שובר, וכד אתא זמניה, כלומר שעברו שתי שנים שכתבו בשטר מקושר ומשוי השטר פשוט בקריעת התפירות, ואמר ליה השתא אוזפת מינאי. ותירץ ר' חנינא קסבר אין כותבין שובר. ומזה השיג הראב"ד [על] הר"ם, עד שהשיב לו רבי לר' חנינא בשטר מאוחר והשיב ר' חנינא אין כותבין שובר, למה לא אמר רבי לר' חנינא, מדוע אתה אומר גט מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, הא הוה ליה גט מאוחר ופסול, אלא ודאי גט מאוחר כשר. ע"כ באור כונת הראב"ד.
ולפי הנראה זאת ההשגה חזקה מאד ומושגת בעיון דק והנה לא מצאתי שום תירוץ למתרץ ההשגות בזו ההשגה. גם הרי"ף ז"ל לא זכר כלל גט מאוחר בהלכותיו ופסקיו, כשפסק בגט מוקדם שפסול. דאם איתא דדעתיה לפסול גט מאוחר, לא לישתמיט הרי"ף מיניה ולידבריה וליתנייה וליפסליה. והאמת המזוקקת מכל סיג שאף אם נניח דעת הר"ם הרמוז בגט מאוחר בלתי מושגת השגה כלל מהראב"ד ולא מגאון אחר, ונדרוך דרך הר"ם ובמסלתו נעלה יען כי דעתו רחבה מדעתינו, וכי שיח לו וכי דרך לו בפסקיו והוראותיו בספרים בלתי מצויים אצלנו, או אם הם מצויים אצלינו, יש שם התעלמות ההבנה וההשתדלות לקוצר שכלינו, אמונה אומן אין פסק הר"ם הרמוז בגט מאוחר, דומה כלל לנדון שלפנינו מכמה אנפי. חדא שכשפסק הר"ם בגט מאוחר שפסול, פסק בדומיא דמוקדם מה מוקדם משתעי בגט אדם בריא. כי האי גונא דמעשה הירושלמי בשנשא בת אחותו, שהביא ראיה ר' יוחנן ממנו על תקנת זמן בגט, שהיה מחפא ליה בזנותה שלא תתחייב מיתה. אף גט מאוחר נמי שפסל הר"ם משתעי בגט אדם בריא נמשך לכונתו בגט מוקדם. אבל בגט מאוחר דשכיב מרע בזה שכל השתדלותו ודעתו וכונתו לגרש את אשתו, כי היכי דלא תיפול קמי יבם, חס ליה לר"ם למימר הכי. שנית התראו אתם קהל ישראל עם סגולה ממי שיש לו שכל, היות כונת הר"ם בענין גט מאוחר, בשאין מתכוין לאיחור הזמן במתכוין, ואם יפסול בגט מאוחר, דומיא דמוקדם הנעשה בכונת מכוין, להיותו מחפא על בת אחותו, כאשר קדם זכרו. היפסול באיחור זמן הגט הבלתי מכוון, כגון האי דאיתרמי בשגגת עט סופר מהיר לכתבו בעת ההיא לסבות קדם זכרן דרעיונוהי יבהלוניה. וכן הבין הראב"ד מכונת הר"ם בזכרו גט מאוחר שהמאחר הזמן כיוון לאחרו, כאשר זכר הראב"ד בהשגתו, באמרו ואומר אני שאוכל פירותיה עד אותו זמן, ואינה גובה כתובתה עד אותו זמן שלכך אחרו וכמו שהתנה עמה הוא. הנה אם כן בלי ספק באמור הראב"ד מלות שלכך אחרו הבין שעל איחור זמן הגט, המאוחר בכונה משתעי. שלישית תשוב תתפלא בי מחשבתי על המחמיר כל כך חומרא יתרה, בענין הזמן בגיטין שהוא מדבריהם, דתקנת חכמים היא, כדתנינן מפני מה תקנו זמן בגיטין וכו' והם אמרו, והם אמרו עוד בגיטין פרק המביא תניין [י"ז ע"ב], אמר ליה אביי לרב יוסף גזייה לזמן ויהביה ניהלה מאי, אמר ליה לרמאי לא חיישינן. וכן פסק הר"ם [גירושין פ"א הכ"ו]. כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי, אמר ליה כשר, כלומר כתוב בו בשבוע פלוני של יובל ואין כתוב בו שנה פלונית, או כתוב בו שנה פלונית ואין כתוב בו חדש פלוני, או כתוב בו חדש פלוני ואין כתוב בו שבת פלונית, או כתוב בו בשבת פלונית ואין כתוב בו באי זה יום, הרי זה גט כשר ותנשא בו לכתחלה. וסיים אביי הבעייא דבעא מיניה מרב יוסף, ואמר מה הועילו חכמים בתקנתם. כלומר הא איכא משום בת אחותו ומשום פירות. ותירץ ליה רב יוסף הא לשבוע דקמיה, הא לשבוע דבתריה, אהני לשבוע דקמיה משום בת אחותו ואם זנתה תהרג, דהא בודאי אשת איש היתה כשזנתה. ולשבוע דבתריה משום פירות, ואם אכל הבעל פירות משלם לאשה מה שאכל. ומאחר דבזה הגט שכיב מרע מהנדון שלפנינו, כתוב בו באי זה יום באי זה חדש, אם לא יהיה כתוב בו שנה כלל. או אם שגג הסופר באיחור הזמן שאין בו חששא דזנות ותקלה כלל, מה בכך דהרי הוא כאלו אינו כתוב בו.
והנה כתב הרב בעל העטור ז"ל במאמר ראשון מעשרה מאמרות, אשר הוא זמן בראש חבורו לעטור סופרים, זה לשונו, ודכולי עלמא היכא דכתוב בו שנה או חדש שבת או שבוע, אי נמי גזייה לזמן ויהביה ניהלה, או כתביה ואותביה ואנחיה בכסתיה, וגיטין הבאין ממדינת הים, כלהו פשיטא לן דכשרין ותנשא בהן לכתחלה. דהא בכלהו אמר כשר, לפי שלא חדשו חכמים בגיטין תקנת זמן, אלא לעשותן כשאר שטרות. עוד כתב הרב בעל העטור ז"ל במאמר זמן, גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר אם כתוב בו אני פלוני גרשתיה היום כשר. אלמא ההוא יומא דנפק מיניה משמע. אמר ליה רב אחא לרבא דילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי. והלכה כר' אלעזר בגיטין, כדאמר רב יהודה אמר רב. ש"מ לר' אלעזר אע"ג דלית ביה זמן, כשר בעדי מסירה. ואפי' אינו כתוב בכתב ידו בין על ידי עצמו בין על ידי שליח, ולכתחלה הוא דבעינן זמן ועדים, אבל דיעבד כשר. והאי דאמר היום לאו משום זמן, אלא שאם היה בו תנאי אם ימות מחולי זה, או כשימות תהא מגורשת מעכשו, כדאמר לעיל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, אבל לית ביה תנאה לא בעי אני היום גרשתיך. ורבינו שמואל כתב, דהאי דמצריך אבא שאול אני היום גרשתיך, לאו משום זמן. אלא משום דבעינן ידים מוכיחות שדעתו לגרשה מיד בשעת קבלת הגט. ומיומא דנן ולעלם דכתבינן האידנא, היינו אני היום גרשתיך דאמר אבא שאול. עכ"ל הרב בעל העטור ז"ל.
רביעית מאן מהימן דיימר דלא נשוי חילוק בין היכא דאיכא חששא דזנות ופירות ובין היכא דליכא חששא. ועינא דסהדיא נפלת עלוהי דהדין גיטא דנדון שלפנינו שזמנו מאוחר דאין בו חששא דזנות ופירות כלל. לא דזנות משום איחורו, ולא דפירות דגט שכיב מרע הוא זה, ובעונות מעת כתיבתו לא אכל ולא יאכל פירות וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. ובכמה דוכתי חזינן לרב בעל העטור ז"ל, בענין זמן דמשוי חלוק בין היכא דאיכא חששא דזנות ופירות, ובין היכא דליכא חששא, כאשר יוכל כל בעל שכל לראות בלשונותיו הנעימים והנאהבים.
חמישית מי שיש לו אזנים כרויות ועינים מאירות הלא ישמע הלא יבינו, שכל מה שיפול בו טעות סופר כגון זה אין לחוש חשש כלל. כאשר כתב הרב בעל העטור ז"ל במאמר זמן, זה לשונו איתחזי לן מדברי הגאונים דאיחור זמן שטר שיש לומר טעות סופר הוא. בההוא מודה ר' יוסי דכשר. לא נחלקו ר' יהודה ור' יוסי, אלא בשטר שהוא מאוחר בידו, וכל שטר מאוחר אם כתבו עדים איחרנוהו וכתבנוהו ליכא חששא דר' יוסי מחמת זיוף וכשר. עוד כתב הרב בעל העטור ז"ל במאמר שמיני, המדבר בקיום טופסין וחתימתן גבי מימרא דאמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. וזה לשונו, ומסתברא כל שניכר שטעות סופר הוא כגון שלא כתב בששי שי"ן האמצעית או ברביעי רי"ש ודומיהן כשר. או כגון יודעים אנו חתומי עדות ברורה ולא כתב מטה. או כל דבר שניכר שטעות סופר הוא אינו צריך לקיים. מדאמרינן אחריות טעות סופר הוא ש"מ שכל דבר שהוא טעות סופר אין לחוש אלא בגוף שמות הבעלים ובגוף הממון, ובתשובה לרבינו ניסים הזקן ז"ל אי איכא בגט זכירת הזמן שני פעמים, או טעות, ונקד אחד מהם, או שהעביר קולמוס ונמחק, וכן אם טעה באותיות, אין לחוש כלל בכך, אלא במקומות ידועים, כגון שם האשה רחל, וכתב רחל ושרה, ונקד על שרה, ולא כתב וכל שום דאית לה בגט, ודאי חיישינן שני שמות יש לה, ויש לו לבעל לערער בדבר זה. וכן אם כתב בגט תנאי על מנת כך וכך ונקד עליו סתם, וכן תיבות שיש בהן חסרון כגון ודין ודן ונקד על ודין וכן כלם יש לחוש שמא יבא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו, ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף, אבל כתב לבסוף בקיומו לאו כל כמיניה. והיכא שמחזיר בסוף הגט, צריך שלא יהא בשטה אחרונה, כדגרסינן [ב"ב קס"א ע"ב] אמר ר' יוחנן כל המחקין כלן צריך שיכתוב ודין קיומיהן, וצריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה, והיכא שנפל כן בגט, צריך שיכתוב וגיטא דנן כשר כדת משה וישראל. ואי טעו ספרא באותיות שכתבנו לא חיישינן ליה וכשר ולא תעמוד בזה עגונה עכ"ל הרב בעל העטור.
הנה אם כן לכל מי שיש לו דם בעינו ולבו לימינו יש לו להבין דכל היכא דאיכא טעות סופר באיחור זמן השטר, כגון זה הבא לפנינו שבאנו לחקור עליו או בתיבות או באותיות זולת שמות הבעלים וגוף הממון כאשר זכר הרב, הנו כשר ואינו צריך לקיים וליכא חששא ביה כלל. ולשמא יבא הבעל ויערער אין לחוש, שנפשו בטוב תלין לעד לפי הטבע, כי זה כל האדם אם לא על דרך פלא.
ששית שכל משכיל יבין ויפקח עיני שכלו לראות, דבכמה דוכתי הקלו חכמים בגיטין [גיטין ב' ע"א], כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות. כדאמרינן בגיטין בריש גמרא דהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ולשון הגמרא מאי טעמא, אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. ובאור זה מאי טעמא הצריכו חכמים לזה המביא גט ממדינת הים שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דבעל לא קא מערער. ואתא רבא למימר לפי שאין בקיאין לשמה, דמשום דחשו רבנן שמא גט זה לא נכתב לשמה, אצרכוה לשליח לאסהודי בפני נכתב ובפני נחתם, ומתוך עדות זו אתה שומע ממילא שנכתב לשמה, דבפני משמע שהבעל הזמין עדים לעמוד על כתיבתו וחתימתו. ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, דלא חייש לשאינן בקיאין לשמה, ולא לשאר דקדוקי הגט, דסבירא ליה שהם בקיאין בכלן, אבל טעמא דמתניתין מפני שלא נמצא מי שיקיים גט זה, שהרי בא ממדינת הים ואין מצויין כאן לקיימו, ובדין הוא דלבעי תרי סהדי אליבא דתרויהו כלשון הרי"ף, אלא משום עגונה אקילו רבנן.
ותו תנינן בהמביא תניין [גיטין י"ט ע"א] עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו. ושאין יודעין לקרות, קורין לפניהם וחותמין. אמר רבן שמעון בן גמליאל, בד"א בגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות, אם יודעים לקרות ולחתום חותמין. ואם לאו אינן חותמין. אמר ר' אלעזר מאי טעמא דרבן שמעון שלא יהיו בנות ישראל עגונות, ואמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. כן פסק הרי"ף. אולם לשון הר"ם [גירושין פ"ה הכ"ג] העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים לקרות ולחתום, ואם אינם יודעים לקרות, קורין בפניהם וחותמין. והוא שיכירו לשון הגט. ואם אינם יודעים לחתום, רושמין הנייר ברוק וכיוצא בו מדברים שאין רשומו מתקיים, והם כותבין על הרושם. ואין עושין כן בשאר שטרות, קל הוא שהקלו בגיטין, כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם. כדאמרינן בפרק המגרש [שם פ"ו ע"א], במשנת שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול לתנא קמא. ור' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר, וגובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. דאי ליכא בגט עדי חתימה, אלא נתן בעידי מסירה בלבד, זמנין דמיתו עדי מסירה ואתי בעל ומערער ומקלקל לה. ולכך תקנו שיהיו עדים חותמין בגט, דאי אתי בעל ומערער מפקא ליה לגיטא ומקיימה ליה בעדי חתימה ודחיא ליה. ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין. וכן פסק הרי"ף והר"ם ז"ל [גירושין פ"א הט"ו] דכל היכא דאיכא עדי מסירה לא בעינן עדי חתימה, ולכתחלה בעינן עדי מסירה שהם העיקר בגרושין ועדי מסירה כרתי, ומכאן יבין המבין שבענין הזמן דדבריהם נמי יש להקל בחתימת העדים בגט. וכלהו בחדא מילתא מחתינהו, וקל וחומר בכי האי גונא דנדון שלפנינו.
ועל הקול יצא מפי אחד מהחכמים שהשכיב מרע זכר תנאי אם לא מתי ואם מתי ואם לא מתי בצואתו לסופר לכתוב, אין משגיחין בבת קול. חדא דההוא עובדא לאו הכי הוה, אבל אביו ורבו (שעבר) [שעמדו] והאצילים העומדים לפניו, הזכירוהו שהגט אשר יצוה לכתוב ויתן לאשתו יהיה על תנאי זה, ואם יחיה מחליו אין דבריו קיימין, והגט ההוא כאלו אינו יהיה, ואמרו עליו זה, כדי שלא יהיה נבהל ונבעת בהזכרת הגט, ואחר כתיבתו [לא] זכר השכיב מרע התנאי בעת נתינה כראוי כפי הנשמע אצלי מפי אצילי קהל שילון היו במעמד ההוא בעת נתינת הגט. ותו נניח שהשכיב מרע זכר תנאי אם לא מתי ואם מתי ואם לא מתי בצואתו לסופר לכתוב קודם כתיבת התורף, מה בכך היראה המשמיע הקול, שיהיה פסול זה הגט בעבור זה, מפני שראה בפרק המגרש [גיטין פ"ב ע"א] גבי משנת ואם כתבו לתוכו אעפ"י שחזר ומחקו פסול, דאשתעי בהמגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, ר' אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין, ובעי בגמרא האי אלא חוץ הוא או על מנת הוא, ופשט רבינא דחוץ הוא. אבל בעל מנת, מודו ליה. וסוף המשנה ההיא דריש פרק המגרש כך היא, ואם כתבו לתוכו אעפ"י שחזר ומחקו פסול כדאמרן. ואמרינן בגמרא עלה דההיא משנה [שם פ"ד ע"ב] אמר רב ספרא כתבו לתוכו תנן, פשיטא כתבו לתוכו תנן, מהו דתימא הני מילי לאחר התורף, אבל לפני התורף אפילו על פה פוסל קמל"ן. ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף, אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פסול. דאמר רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקי שתקו לבעל עד דכתביתו לתרפיה דגיטא. ועוד אמר רבא גבי ברייתא דכל התנאים פוסלים בגט דברי רבי וחכמים אומרים כל הפוסל על פה פוסל בכתב, וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב, חוץ שפוסל על פה, פוסל בכתב. על מנת שאינו פוסל על פה, אינו פוסל בכתב. ואמר רבא מחלקת לאחר התורף דרבי סבר גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף. ורבנן סברי לא גזרינן. אבל לפני התורף, דברי הכל פסול. ופסק הרי"ף דהלכתא כרבא.
היחשוב חושב דלשון חוץ ועל מנת וכל התנאים הפוסלים הנזכר בברייתא, יהיה דומה כלל לתנאי שכיב מרע, שכל התנאים הנזכרים הם, כגון האומר הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, או על מנת שתניקי את בני שתי שנים, או הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום, ודומיהן, דטעמא דכלהו שמא יכתוב התנאי בגט, ויחזור בו. וכדי שלא ישאר לבעל שום רשות וזכות בה, ואיך יעלה על הדעת, שדין תנאי גט שכיב מרע, יהיה כדין שאר התנאים. שכל עצמו של תנאי אם מתי ואם לא מתי. ואם לא מתי הוא צריך מאד אל הגט, והוא עיקרו של גט, להתירה אליו ולהיותה יושבת אצלו אם עמד מחליו. ואם לא זכרו לא בפה ולא בכתב, הנה היא אסורה לו לעולם, כלשאר הזרים דעלמא עודנה אצלו. וכן כשפסק הר"ם ז"ל [גירושין פ"ח ה"ג] כיצד מגרש אדם על תנאי, וכל הפסק ההוא שבפרק ח' מהלכות גרושין, לפי דעתי לא היה בדעתו כלל על תנאי גט שכיב מרע. כי אלה הגאונים הפוסקים פסקו לפי סוגית הברייתות שזכרנו למעלה.
עוד מצאתי לרב בעל המאור ז"ל פסק באלה הברייתות שזכרתי, שלא כדעת הרי"ף. וזה לשונו, כל התנאים פוסלין בגט פי' אם כתבו לתוכו. ונראה לי הני מילי בשלא נתקיים התנאי. כלומר שחזר בו ובטלו וחזר ומחקו מכתב הגט. דהיינו דומיא דמתניתין, אם כתבו בתוכו אעפ"י שחזר ומחקו פסול. אבל אם נתקיים התנאי, אין על מנת כשאר התנאים הפוסלים בכתיבת הגט. ובירושלמי [גיטין פ"ג ה"ב] גרסינן אמר ר' יודן בשבטל תנאו. אבל אם לא בטל תנאו אף ר' מודה. וכל היכא דאיירינן כתב גט על תנאי על הדין ארחא הוא. כלומר שלא נתקיים התנאי שהיה בכתיבת הגט. והכי מוכח מסוף פרק מי שאחזו [גיטין ע"ז ע"ב], דאמרינן התם לימא קסבר ר' יוסי כתוב גט על תנאי כשר, גבי כתבו ותנו אם לא באתי וכו'. אלא דהתם איירינן בשלא חזר ומחקו, מפני שאין התנאי עצמו כתוב בגט, אלא הגט הוא שנכתב שלא כדרך התנאי. והכא איירינן בשבטל התנאי לאחר כתיבת הגט, וחזר ומחקו מן הגט, דומיא דמתניתין. הילכך לא נראה לי פירוש הר"ש ז"ל, שאמר פוסלין בגט אם כתבו בתוכו ואפילו נתקיים התנאי. וכולא שמעתא כעין משנתנו מפרשינן לה, ודאמר רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקי שתקו לבעל עד דכתבינהו לתורפיה דגיטא, שלא יזכור שום תנאי, כי שמא יכתבנו בו ולא יקיימנו שיחזור בו והוה ליה גט כתוב על תנאי, או שמא יזכור חוץ, ואעפ"י שלא כתבו שהוא פוסל על פה. ורבא לטעמיה דאמר חוץ פוסל על פה לפני התורף. בפלוגתיה דפליג על רב ספרא. ואזיל נמי לטעמיה דאמר כל התנאים פוסלין בגט לפני התורף ואפילו לרבנן. אבל על מנת בעל פה, ואפילו לפני התורף, אפילו לרבא ואפי' לרבי, כשר. ואעפ"י שלא נתקיים התנאי, כגון שחזר בו מן התנאי בשעת נתינה, ונתנו שלא על תנאי, דלית לן ראיה למיסר, על מנת בעל פה לפני התורף אפילו לרבא ואפילו לרבי. דעד כאן לא פסל רבא בפלוגתיה דפליג על רב ספרא אלא בחוץ, אבל על מנת לא. ועד כאן לא פסל רבי כל התנאים בגט אלא בכתב, אבל על פה לא. ואם נתקיים התנאי אעפ"י שכתבו בתוכו ואפילו לפני התורף כשר לדעתי. מיהו חיישינן למנהגא דנהוג עלמא דלא למיכתב תנאי בגיטא כלל ולא שרינן הכי לכתחלה. ומה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרבא, ואע"ג דר' זירא ורב ספרא פליגי עליה, משום דבתרא הוא. ולחומרא. [אי נמי איכא למימר וכו' ושנויא הוא] ולא סמכינן עליה. ע"כ לשון הרב בעל המאור. הנה נראה מלשונו שהוא מכשיר בהדיא גט שכיב מרע אם נזכר התנאי על פה לפני התורף שהוא דומיא דעל מנת. וכד אתפטר מעלמיה נתקיים התנאי אף כי פסק ואעפ"י שלא נתקיים התנאי.
והנה הרב בעל העטור זקק וצרף ובחן וברר דבריו מאד בברייתות אלה שזכרתי, שכתב בענין תנאי בחלק ארבעה עשר מתי"ו תשק"ף המורה על תנאי. זה לשונו. הכי גרסינן בפרק המגרש [גיטין פ"ד ע"ב], כל התנאים פוסלים בגט דברי רבי, וחכמים אומרים כל שפוסל על פה פוסל בכתב, חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב, על מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב. ופסק הרב אלפסי ז"ל כרבא דאמר מחלוקת לאחר התורף, והלכתא לאחר התורף כשר אם נתקיים התנאי כרבנן, ולפני התורף פסול אפי' נתקיים התנאי. ודוקא בכתב דפסול לפני התורף, משום גזרה דעל מנת אטו חוץ. אבל בעל פה, אפילו לפני התורף כשר. והני מילי על מנת, אבל חוץ וכל היכא דאיכא שיור בכתב פסול אפילו לאחר התורף. ובעל פה לפני התורף פסול, לאחר התורף לא. כדרבא דאמר לא שנו אלא לאחר התורף, אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פסול. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר להו רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקי שתקו לבעל עד דכתביתו ליה לתרפא דגיטא. שמא יזכיר לכם תנאי שיש בו שיור כגון חוץ מפלוני ודומה לו. והדין סברא לפסקת רב אלפסי. אבל גאוני מחסיא פסקי כר' זירא בהאי לישנא. אע"ג דפליג רבא על ר' זירא אכרע אבוה דר' אבין קמיה דר' זירא ואמר כתב גט על תנאי דברי הכל כשר, והיכי דמי לאחר התרף, ולפני התרף נמי דרבי פוסל בעל מנת ורבנן מכשרי הלכתא כרבנן. והלכתא כרבנן דמתניתין דבהדי ר' אליעזר. דתנן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין. ואוקימנא בחוץ שיש בו שיור, אבל על מנת דברי הכל כשר. מידי דהוה אכל תנאין בעלמא. ורבנן דברייתא דבהדי רבי, ור' זירא, וברייתא דתני אבוה דר' אבין, כלהו מכשרי בעל מנת בין לפני התורף בין לאחר התורף בין בכתב בין בעל פה, עכ"ל הרב בעל העטור ז"ל והוא האריך עוד על זה. אבל ארך הדברים לאות בקצת האישים והעתים, אך כתבתי עיקר דעתו בחבורו לעטור סופרים, ומה האדם שיבא אחרי המלך, להוסיף או לגרוע בלשונו ככסף צרוף שבעתים, ומדליי חכמתו יזל מים, כאשר הראוהו מן השמים.
ועל ענין היתר אשה זו לינשא ודאי מיום כתיבת הגט מונין לה שלשה חדשים, לא מן הזמן המאוחר בגט בשגגת הסופר דהוא שנת כך וכך, ומסברא נכונה דמסתברא מאחר דהא שלותא לא פסלה ליה לגיטא כדאמרן, לאו כל כמיניה דספרא דכתב בשלותיה זמן מאוחר דנן לאחרא מלהתנסבא ולמנות מיניה תלתא ירחי. ואף כונת השכיב מרע בעלה הות, דתהוי מתרכא מיניה מעכשו, הוא מיומא דכתיבא אם מאית ויתפטר לבי עלמא וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ומיניה תמני ליה תלתא ירחי, ובתר כן תדכה לאתנסובי לכל מאן דתצבי, דהלכה כשמואל דאמר מונין לה משעת כתיבה, מההיא ברייתא דהמביא תניין דמסייעא ליה, דהמשליש גט לאשתו ואמר אל תתנו לה אלא לאחר שלשה חדשים, משנתנו לה מותרת להנשא מיד. וכן פסקו הרי"ף והר"ם וכל הגאונים, וכבר עברת עלה שתא שלמתא, ותו יומין זעירין, ותתנסיב לאלתר פטירה ועטירא מכל ערורין. זהו מה שראיתי לכתוב במעשה זה של גט מאוחר אני הרשום למעלה.
<h2>דף קעב.</h2>
אמר הבעל לשנים כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי, ונתאחר הדבר ימים רבים או שנים, או נמצא הגט בטל והוצרך לכתוב לה גט אחר, הרי אלו כותבין הזמן שנכתב בו והמקום שנכתב בו הגט השני. לא הזמן שאמר להם הבעל כתבו וחתמו, ולא המקום שאמר להם בו, כגון שהיו במרשילייאה ובחדש תשרי כשאמר להם הבעל, ונתאחרו עד ניסן הבא אחריו, וכתבוהו באויניון, כותבין זמן הגט מניסן ובאויניון ששם נכתב הגט.
